האם ניתן לאבד את הירושה בעקבות פנייה לבית המשפט? תניית סילוקין בצוואה לאחר בע"מ 3758-05-26
העיקר בקצרה
צוואות רבות כוללות תניית סילוקין, כלומר הוראה שבה המצווה קובע כי יורש שיתנגד לצוואה יאבד את כל מה שהוריש לו, או יקבל סכום סמלי בלבד. אך מה קורה כאשר בן זוג, מבלי להתנגד לצוואה, פונה לבית המשפט ותובע את חלקו בנכסים שנצברו במהלך החיים המשותפים? בית המשפט העליון קבע לאחרונה את הכלל: הכול תלוי במה שהמצווה ידע ורצה. אם הכיר את הזכויות הללו וכפה בבירור בחירה בין הירושה לבין התביעה, התניה חלה. אם לא היה מודע לזכויות אלה, או אם רצונו נותר מוטל בספק, תביעה סבירה ובתום לב אינה מביאה לאובדן הירושה. במילים פשוטות: תניית סילוקין פועלת רק אם נוסחה בדייקנות. אלא אם המצווה כפה בבירור בחירה זו, היא אינה חלה על בן זוג שבתום לב, ומבלי להתנגד לצוואה, פונה לבית המשפט לתבוע את חלקו בנכסים המשותפים, כפי שמקנה לו משטר היחסים הרכושיים בין בני הזוג, בנוסף לחלק שהצוואה מורישה לו. אם אתם עורכים צוואה, או מתלבטים אם לנקוט הליך נגד עיזבון, הקפידו לבדוק את התניה לפני כל צעד.
להרחבה: המאמר המפורט להלן סוקר את פסק הדין ואת מקורותיו.
אישה חיה עם בן זוגה כידועה בציבור משנת 1995 לערך, נישאה לו בשנת 2015 והתאלמנה ממנו בשנת 2018. בצוואתו, שנערכה עוד בשנת 1998, הוריש לה המנוח חפצי אומנות ואחוזים ממניות בכמה חברות, ואת מניותיו בחברה המרכזית הותיר לשני ילדיו מנישואיו הקודמים. סעיף 7 לצוואה קבע כי מי שיתנגד לקיום הצוואה או להוראה כלשהי בה, "מכל סיבה שהיא", לא יקבל דבר מן העיזבון, למעט שקל אחד סמלי.
בשנת 2020 הגישה האלמנה תביעה לשיתוף רכושי, ובה עתרה למחצית ההשבחה האקטיבית של החברה שנצברה במהלך שנות החיים המשותפים. היא לא תקפה את הצוואה. ימים ספורים לאחר מכן ניתן צו לקיום הצוואה לבקשתה וללא כל התנגדות. הילדים השיבו, כעבור כמה חודשים, בתביעה משלהם: הפעלת תניית הסילוקין נגדה, בטענה כי תביעת השיתוף מפרה את הצוואה וגם כתב התחייבות שעליו חתמו היא והם כלפי המנוח בשנת 2015, ובו הבטיח כל אחד מהם לכבד את רצונו.
כך נולדה השאלה שהגיעה עד לבית המשפט העליון: האם תביעה רכושית, שאינה תוקפת את תוקף הצוואה אלא נסמכת על יחסי הממון בין בני זוג, מפעילה תניה שנוסחה כהתנגדות לצוואה?
מה קבעו הערכאות הקודמות
בית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו (תמ"ש 62952-05-20, פסק דין משנת 2025) הכיר בזכותה של האלמנה לכ-32% ממניות החברה, או לשווים, סכום של כ-20 מיליון ש"ח (בקירוב), אך הפעיל נגדה את תניית הסילוקין ושלל ממנה את מה שהוענק לה בצוואה. בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (עמ"ש 23006-06-25, פסק דין משנת 2026) הפחית את חלקה לכ-6 מיליון ש"ח (בקירוב), ובדעת רוב הותיר את שלילת הירושה על כנה. שופט המיעוט סבר אחרת.
ההבחנה שקבע בית המשפט העליון
בפסק דין שניתן בשנת 2026 (בע"מ 3758-05-26 פלונית נ' פלוני), מפי השופט אלכס שטיין ובהסכמת השופטים דוד מינץ ויעל וילנר, קיבל בית המשפט העליון את הערעור.
נקודת המוצא היא סעיף 44(א) לחוק הירושה, התשכ"ה-1965, וזה לשונו: "המצווה רשאי לצוות שיורש יחדל מלזכות בהתקיים תנאי או בהגיע מועד". תניית סילוקין היא מקרה פרטי של תנאי מפסיק כזה. גבולה הוא סעיף 34 לאותו חוק, השולל תוקף מהוראת צוואה שביצועה בלתי חוקי, בלתי מוסרי או בלתי אפשרי, ודרכו נכנסת לדיני הצוואות גם זכות הגישה לערכאות.
בית המשפט העליון הבחין בין שני סוגי תניות. תניית "אי-תקיפה" מכוונת נגד מי שתוקף את תוקף הצוואה עצמה, בטענות הפנימיות לחוק הירושה: אי-כשרות המצווה, אונס, איום, השפעה בלתי הוגנת, תחבולה או תרמית. תניית "אי-תביעה" מכוונת נגד מי שמבקש לגרוע ממסת העיזבון מכוח עילה חיצונית לדיני הירושה, ובראשן חוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג-1973. תניה אחת יכולה להיות משני הסוגים גם יחד, וכך סווג סעיף 7 במקרה דנן.
לגבי תניות אי-תקיפה חל זה מכבר מבחן תום הלב והסבירות שנקבע בע"א 245/85 אנגלמן נ' קליין: יורש שמעלה בתום לב טענת התנגדות סבירה בנסיבותיה אינו מאבד את חלקו. לגבי תניות אי-תביעה המצב היה פחות ברור. בית המשפט העליון קבע כעת כי האמירה בע"א 2698/92 יונה נ' אדלמן, שהחילה את אותו מבחן גם על תביעות נגד מסת העיזבון, הייתה אמרת אגב שאינה מחייבת, ובנה מתווה חדש בן שלושה מצבים.
הצעה מפורשת. המצווה ידע על זכויות הזוכה והציע לו במפורש לבחור: חלקו בעיזבון או תביעת זכויותיו. התניה תיאכף במלואה, גם אם התביעה סבירה והוגשה בתום לב.
טעות. המצווה סבר בטעות כי כל הנכסים שלו, ולא ידע על זכויות השיתוף של בן זוגו. אז חלים דיני הטעות בצוואה, ובית המשפט הנכבד בוחן מה היה המצווה מורה אילו ידע את המצב לאשורו.
ספק-הצעה. לא ניתן לקבוע אם המצווה ידע וביקש להציע בחירה, או שמא טעה. במצב זה גוברת זכות הגישה לערכאות: התניה תיאכף רק בכפוף למבחן תום הלב והסבירות, והזוכה לא יאבד את חלקו אם תביעתו הייתה סבירה והוגשה בתום לב.
יודגש כי בית המשפט העליון לא קבע שהאלמנה זכאית גם לזכויות השיתוף וגם לירושה. הוא החזיר את התיק לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב-יפו, כדי שיסווג את סעיף 7 לפי המתווה ויכריע בהתאם. עוד יצוין כי ניסוח רחב כגון "מכל סיבה שהיא" אינו מכריע, לדעת בית המשפט העליון, את השאלה אם המצווה הבין על מה הוא מחייב את זוכיו לוותר, שכן זכויות שיתוף בין בני זוג לרוב אינן רשומות ומתבררות רק לאחר הפטירה.
המשמעות המעשית
לזוכה על פי צוואה: לפני שמגישים תביעה רכושית נגד עיזבון, יש לקרוא את הצוואה עד תומה. תניה שנוסחה כאיסור על "התנגדות לצוואה" עלולה להתפרש כתניית אי-תביעה. השאלות שיש לבדוק: מה בדיוק אוסרת התניה, האם המצווה ידע על זכויות השיתוף בעת עריכת הצוואה, והאם קיים מסמך נוסף, כגון כתב התחייבות, שעליו הזוכה חתם.
לבן הזוג שנותר בחיים: זכויות שיתוף שלא תועדו בחיים נותרות, לאחר הפטירה, שאלה של הוכחה. הסכם ממון, או לפחות תיעוד של התרומה לעסק המשותף, חוסך את ההליך הזה.
למי שעורך צוואה: אם הכוונה היא למנוע רק התנגדות לתוקף הצוואה, יש לכתוב זאת. אם הכוונה היא להציע לבן הזוג בחירה בין הירושה לבין תביעת זכויותיו, יש לכתוב במפורש כי המצווה מודע לזכויות אלה ומציע את הבחירה. תניה עמומה היא בדיוק מה שמוליד את ההתדיינות שהמצווה ביקש למנוע.
האמור לעיל הוא מידע כללי בלבד ואינו מהווה ייעוץ משפטי.


תגובות